תפריט
חרדה
מהי חרדה?
חרדה היא חוויה של אימה או פחד, אשר מתעוררת בנו כתוצאה ממצב כלשהו, ולפעמים אף ללא כל הסבר נראה לעין. כל מי שחווה חרדה (והרי רובנו חווינו חרדה בזמן זה או אחר) יוכל לספר שזו חוויה קשה, אפילו משפילה, שהוא יהיה מוכן לעשות רבות על מנת להימנע ממנה. מכיוון שחרדה היא התופעה הנפשית המטרידה הנפוצה ביותר, נעשו מחקרים רבים על מנת להבינה ולמצוא דרכים לטפל בה. נמצא שלחרדה ארבעה מרכיבים הקשורים אחד בשני:
מרכיב ראשון הוא מרכיב הרגש, כלומר החוויה של פחד, אימה וחוסר אונים.
המרכיב השני הוא מרכיב המחשבה (מחשבות מכונות גם "קוגניציה", על כן מרכיב זה מכונה גם המרכיב הקוגניטיבי). בעת חרדה, נמצא שמחשבותינו נוטות להיות קיצוניות, כוללניות ולא רציונאליות. לדוגמא: "אני בטוח שאני הולך למות", "אני בטוח שאני אכשל בבחינה", "אין שום תקווה", "הדבר הכי גרוע עומד להתרחש" וכד'.
המרכיב השלישי הוא פיסיולוגי. נמצא שבעת חרדה פעיל בגופנו ענף של מערכת העצבים, המכונה המערכת הסימפטטית של מערכת העצבים האוטונומית. ענף זה אחראי לעורר בנו תחושת דריכות והכנה להתמודדות בעת סכנה. כשאנו חרדים, בלי קשר לסיבת החרדה, גופנו מגיב כאילו אנו ניצבים בפני סכנה ממשית. מסיבה זו נחווה דפיקות לב מואצות, יציאה של דם מהאיברים הפנימיים, כמו הקיבה והזרמת דם אל הגפיים, תופעה שגורמת לתחושת בחילה, שלשולים ולעיתים אף הקאות, קצב נשימה מואץ ועוד.
המרכיב הרביעי הוא התנהגותי (המכונה גם "ביהייביוריסטי"). ברור שחרדה היא חוויה קשה מאוד, הן מבחינה רגשית והן מבחינה גופנית. לכן, ההתנהגות המתלווה לחרדה היא התנהגות המנעותית. כך, אם אדם יודע שהוא נוטה לחוש חרדה כשעליו לדבר מול קהל, הוא ימנע ממצבים ומתפקידים הדורשים זאת. אם אדם יודע שכלבים נובחים מעוררים בו חרדה, הוא עשוי לעקוף רחובות בהם הוא יודע שיש כלבים ולא לעבור בהם. ילד שיודע שחושך מעורר בו חרדה עשוי להימנע מלציית להוריו כשהם מבקשים שילך לישון וכן הלאה.
מהן הסיבות לחרדה?
חרדה עשויה לנבוע מאירועי חיים, אשר גרמו לנו "ללמוד" שישנם מצבים מסוכנים. לדוגמא, אם ילד ננשך ע"י כלב, או אף ישמע שכלבים עלולים לנשוך, הוא עלול ללמוד שכלבים הינם חיות מסוכנות. הבעיה מתרחשת כשתהליך "הלמידה" הזה הוא כוללני מדי. במקרים כאילו, הילד אינו עושה הבחנה בין הסכנה הנשקפת לו מכלב גדול לעומת כלב קטן, כלב הקשור ברצועה לעומת כלב חופשי וכד'. אחת הדרכים לטפל בחרדה הנגרמת מאירועי חיים היא לקיים "למידה חדשה", אשר תבחין בין נוכחות של סכנה ממשית לבין מצבים בהם אין סכנה.
גורם נוסף לחרדה, בעיקר אצל ילדים, נובע מרגישות פיסיולוגית מולדת. לדוגמא, ישנם ילדים שמערכת השמיעה שלהם רגישה באופן מיוחד, על כן הם נרתעים מאוד מרעשים חזקים ופתאומיים, או ילדים הרגישים מאוד למגע בשל חוסר ויסות תחושתי והם נרתעים ממצבים בהם מישהו עלול לנגוע או אף להתחכך בהם
כיצד ניתן לטפל בחרדה?
בזכות שנים רבות של מחקר ממוקד בנושא, קיימות כיום שיטות טיפול רבות בחרדה, שהן יעילות מאוד ומביאות להקלה בזמן יחסית קצר. שיטות הטיפול נבדלות זו מזו בדגשים שהן שמות על היבטי החרדה השונים: ההיבט הרגשי, המחשבתי, הפיסיולוגי וההתנהגותי.
טיפול באמצעות דמיון מודרך ושיטות הרפיה פונות להרגעת האספקטים הרגשיים והפיסיולוגים של החרדה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) פונה להיבטים המחשבתיים וההתנהגותיים של החרדה. שיטות של פסיכותרפיה ממוקדת גוף פונות להקלה על האספקטים הפיסיולוגים של החרדה. במהלך השנים מצאתי ששילוב השיטות האלה יחד בהתאם לסגנונו של המטופל, הינו היעיל ביותר.
מהי טראומה?
אדם הסובל מטראומה חווה אירוע שהיה בעל עוצמה בלתי נסבלת עבור מערכת העצבים שלו באותו זמן. במהלך האירוע הטראומטי מערכת העצבים מוצפת באנרגיה שנועדה לסייע בהישרדות, אולם לעיתים לא ניתן לפרוק אנרגיה זו והיא נותרת חסומה בגוף. החסימה במערכת העצבים יוצרת סימפטומים גופניים וגם נפשיים.
מי שחווה אירוע טראומטי לא מצליח להטמיע אותו אל הזיכרון הרגיל מבחינה נפשית או גופנית. קיימת תחושה שהאירוע נותר קפוא בזמן, ובמשך החיים נאלצים לחיות מסביבו ומנסים להימנע ממגע איתו. דבר זה בלתי אפשרי לאורך זמן, היות והאירוע שב ופולש אל התודעה, משפיע על התנהגותנו ומנתק אותנו מחלקים של הנפש. מבחינה גופנית, התחושה המתלווה היא של סכנה תמידית - מנגנוני ההישרדות ממשיכים לפעול בצורה אוטומטית גם כשאין נשקפת סכנה בדרך של עוררות יתר.
אירועים רבים יכולים לעורר תגובה טראומטית, כגון מצבים של קרב, פיגוע או תקיפה מינית. לעתים גם אירועים שנראים שוליים למתבונן מן החוץ יכולים לעורר תגובות קשות כמו אירוע טראומתי ממש. לדוגמא, פיטורין, פרידה או גירושין, דחייה חברתית ועוד.
טיפול על ידי פסיכולוג מומלץ בשיטת פסיכותרפיה ממוקדת גוף כגון SE מתבסס על כוחות ריפוי עצמיים טבעיים שיש לכל אדם. אחת התגליות המדהימות של SE היא שבסביבת טיפול בטוחה ועבודה רגישה דרך תחושות גופניות ודימויים חיוביים ניתן בתוך זמן קצר לשחרר את האנרגיה הכלואה של הטראומה, לרפא אותה ולהטמיע את האירוע הטראומטי אל זרם חיינו כזיכרון רגיל.
מה קורה למערכת העצבים שלנו בזמן טראומה?
אירוע שעשוי לעורר בנו טראומה, קטנה או גדולה, הינו אירוע שבו אנו חווים את עצמנו (את מעמדנו, או אנשים קרובים אלינו) כנתונים בסכנה. הגוף האנושי, כמו כל גוף חי, מתוכנת להגן על עצמו מפני סכנה ומגיב באופן מיידי, בצורה שעוקפת את המוח החושב והמודע (הניאו-קורטקס). החלק במוחנו שנכנס לפעולה מכונה המוח הזוחלי והוא חלק קדום במוח האחראי על הפעולות האוטונומיות של הגוף (נשימה, לחץ דם, עיכול מזון ועוד). המוח הזוחלי יודע להתגונן מפני סכנה בשלושה דרכים: בריחה, לחימה וקפיאה במקום. בעת סכנה, המוח הזוחלי מכין את גופנו לפעולות אלו על ידי הזרמת דם לגפיים, הגברת קצת הלב והנשימה, הזרמת אדרנלין בדם ועוד. במצב זה, גופנו למעשה גדוש באנרגיה מוכנה לפעולה.
לעיתים קרובות, אנו מוצאים את עצמנו במצבים בהם איננו יכולים להפעיל את תגובות הבריחה או הלחימה ועוברים למצב של קיפאון. אז האנרגיה העצומה שהוזרמה למערכת העצבים אינה מוצאת לה פורקן ועלולה להיוותר כלואה בגוף. מבחינה פיסיולוגית ניתן לומר ש"צופר האזעקה" של הגוף לא הפסיק מעולם את פעולתו והאדם ממשיך לחוות את עצמו כנתון בסכנה מפניה עליו להתגונן. משום כך, לעיתים קרובות הטראומה נחווית ככלא, היות והיא איננה משתנה או מתפתחת. איננו מרגישים שבכוחנו להטמיע אותה אל זרם חיינו וניתן לומר שטראומה היא מצב שבו הזמן איננו מרפא.
מהי דיסוסיאציה?
דיסוסיאציה, או ניתוק, הינה תגובה אופיינית לטראומה. זוהי הגנה פסיכולוגית, המקלה עלינו על ידי ניתוק המודעות שלנו מתחושות או מרגשות בלתי נסבלים. זוהי הגנה יעילה מאוד, אולם לעיתים קרובות נפשנו עושה בהגנה זו שימוש רב מדי. אז נמצא את עצמנו מנותקים מחלקים הולכים וגדלים של חיינו. לעיתים אנו מנסים להתנתק מרגשות שליליים, אולם ניתוק מעולם הרגש מותיר אותנו מנותקים גם מרגשות חיוביים. לעיתים אנו אף מתנתקים מגופנו על מנת שלא לחוש בכאב אך אז אנו מוצאים קושי לחוות גם הנאה ועונג. מסיבה זו, נוכחותן של טראומה ודיסוסיאציה מכרסמות בחיי הנפש שלנו ומרוקנות אותו מחיוניות. השבת החיוניות אל החיים על ידי חיבור מחודש אל הגוף ואל המשאבים הנפשיים שלנו היא התרופה המשמעותית ביותר כנגד השפעתה ההרסנית של הטראומה.
הטיפול בטראומה
(SE (Somatic experiencing - שיטה המטפלת במערכת עצבים "פוסט-טראומטית":
SE הינה שיטה לטיפול בחוויות טראומטיות. ייחודה של השיטה בכך שהיא פונה גם אל המוח הקדום ("המוח הזוחלי") ולא רק למוח החושב והמודע, שהרי המוח הקדום הוא זה שסובל מהצפה ומעוררות יתר בשל הטראומה.
הטיפול נועד לסייע לאדם להשמיע "צפירת ארגעה" למערכת העצבים שלו ולהודיע שהסכנה חלפה, ומותר לפרוק את האנרגיה העודפת. הפניה אל המוח הקדום נעשית בשפה של המוח הקדום, שהיא שפה של דימויים ושל תחושות גופניות.
אחת התגליות המדהימות של ה-SE הינה שלעיתים די במודעות ובתשומת לב, ללא התערבות, לשחרור ספונטאני של כאב, או אנרגיה תקועה. הדבר מתרחש היות שלכל אדם יש יכולת ריפוי עצמית טבעית ששיטת SE מסייעת בהפעלתה. האנרגיה הטראומטית משתחררת, והאירוע הטראומטי מוטמע אל זרם חיינו כזיכרון רגיל, רק בתנאי שמערכת העצבים חווה סביבה בטוחה לחלוטין. מסיבה זו לעולם לא תתקיים חזרה סוערת ומציפה של הטראומה, אלא עיבוד איטי ורגיש במנות קטנות, שמערכת העצבים מסוגלת להכיל.
העבודה בשיטת SE מלווה בחיבור עמוק למשאבים אישיים ולתחושת מסוגלות אישית ותמיכה בין-אישית. באמצעות שיטת SE ניתן להתחבר אל כוחות הריפוי הטבעיים שמצויים בכל אחד מאיתנו.
חרדה היא חוויה של אימה או פחד, אשר מתעוררת בנו כתוצאה ממצב כלשהו, ולפעמים אף ללא כל הסבר נראה לעין. כל מי שחווה חרדה (והרי רובנו חווינו חרדה בזמן זה או אחר) יוכל לספר שזו חוויה קשה, אפילו משפילה, שהוא יהיה מוכן לעשות רבות על מנת להימנע ממנה. מכיוון שחרדה היא התופעה הנפשית המטרידה הנפוצה ביותר, נעשו מחקרים רבים על מנת להבינה ולמצוא דרכים לטפל בה. נמצא שלחרדה ארבעה מרכיבים הקשורים אחד בשני:
מרכיב ראשון הוא מרכיב הרגש, כלומר החוויה של פחד, אימה וחוסר אונים.
המרכיב השני הוא מרכיב המחשבה (מחשבות מכונות גם "קוגניציה", על כן מרכיב זה מכונה גם המרכיב הקוגניטיבי). בעת חרדה, נמצא שמחשבותינו נוטות להיות קיצוניות, כוללניות ולא רציונאליות. לדוגמא: "אני בטוח שאני הולך למות", "אני בטוח שאני אכשל בבחינה", "אין שום תקווה", "הדבר הכי גרוע עומד להתרחש" וכד'.
המרכיב השלישי הוא פיסיולוגי. נמצא שבעת חרדה פעיל בגופנו ענף של מערכת העצבים, המכונה המערכת הסימפטטית של מערכת העצבים האוטונומית. ענף זה אחראי לעורר בנו תחושת דריכות והכנה להתמודדות בעת סכנה. כשאנו חרדים, בלי קשר לסיבת החרדה, גופנו מגיב כאילו אנו ניצבים בפני סכנה ממשית. מסיבה זו נחווה דפיקות לב מואצות, יציאה של דם מהאיברים הפנימיים, כמו הקיבה והזרמת דם אל הגפיים, תופעה שגורמת לתחושת בחילה, שלשולים ולעיתים אף הקאות, קצב נשימה מואץ ועוד.
המרכיב הרביעי הוא התנהגותי (המכונה גם "ביהייביוריסטי"). ברור שחרדה היא חוויה קשה מאוד, הן מבחינה רגשית והן מבחינה גופנית. לכן, ההתנהגות המתלווה לחרדה היא התנהגות המנעותית. כך, אם אדם יודע שהוא נוטה לחוש חרדה כשעליו לדבר מול קהל, הוא ימנע ממצבים ומתפקידים הדורשים זאת. אם אדם יודע שכלבים נובחים מעוררים בו חרדה, הוא עשוי לעקוף רחובות בהם הוא יודע שיש כלבים ולא לעבור בהם. ילד שיודע שחושך מעורר בו חרדה עשוי להימנע מלציית להוריו כשהם מבקשים שילך לישון וכן הלאה.
מהן הסיבות לחרדה?
חרדה עשויה לנבוע מאירועי חיים, אשר גרמו לנו "ללמוד" שישנם מצבים מסוכנים. לדוגמא, אם ילד ננשך ע"י כלב, או אף ישמע שכלבים עלולים לנשוך, הוא עלול ללמוד שכלבים הינם חיות מסוכנות. הבעיה מתרחשת כשתהליך "הלמידה" הזה הוא כוללני מדי. במקרים כאילו, הילד אינו עושה הבחנה בין הסכנה הנשקפת לו מכלב גדול לעומת כלב קטן, כלב הקשור ברצועה לעומת כלב חופשי וכד'. אחת הדרכים לטפל בחרדה הנגרמת מאירועי חיים היא לקיים "למידה חדשה", אשר תבחין בין נוכחות של סכנה ממשית לבין מצבים בהם אין סכנה.
גורם נוסף לחרדה, בעיקר אצל ילדים, נובע מרגישות פיסיולוגית מולדת. לדוגמא, ישנם ילדים שמערכת השמיעה שלהם רגישה באופן מיוחד, על כן הם נרתעים מאוד מרעשים חזקים ופתאומיים, או ילדים הרגישים מאוד למגע בשל חוסר ויסות תחושתי והם נרתעים ממצבים בהם מישהו עלול לנגוע או אף להתחכך בהם
כיצד ניתן לטפל בחרדה?
בזכות שנים רבות של מחקר ממוקד בנושא, קיימות כיום שיטות טיפול רבות בחרדה, שהן יעילות מאוד ומביאות להקלה בזמן יחסית קצר. שיטות הטיפול נבדלות זו מזו בדגשים שהן שמות על היבטי החרדה השונים: ההיבט הרגשי, המחשבתי, הפיסיולוגי וההתנהגותי.
טיפול באמצעות דמיון מודרך ושיטות הרפיה פונות להרגעת האספקטים הרגשיים והפיסיולוגים של החרדה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) פונה להיבטים המחשבתיים וההתנהגותיים של החרדה. שיטות של פסיכותרפיה ממוקדת גוף פונות להקלה על האספקטים הפיסיולוגים של החרדה. במהלך השנים מצאתי ששילוב השיטות האלה יחד בהתאם לסגנונו של המטופל, הינו היעיל ביותר.
מהי טראומה?
אדם הסובל מטראומה חווה אירוע שהיה בעל עוצמה בלתי נסבלת עבור מערכת העצבים שלו באותו זמן. במהלך האירוע הטראומטי מערכת העצבים מוצפת באנרגיה שנועדה לסייע בהישרדות, אולם לעיתים לא ניתן לפרוק אנרגיה זו והיא נותרת חסומה בגוף. החסימה במערכת העצבים יוצרת סימפטומים גופניים וגם נפשיים.
מי שחווה אירוע טראומטי לא מצליח להטמיע אותו אל הזיכרון הרגיל מבחינה נפשית או גופנית. קיימת תחושה שהאירוע נותר קפוא בזמן, ובמשך החיים נאלצים לחיות מסביבו ומנסים להימנע ממגע איתו. דבר זה בלתי אפשרי לאורך זמן, היות והאירוע שב ופולש אל התודעה, משפיע על התנהגותנו ומנתק אותנו מחלקים של הנפש. מבחינה גופנית, התחושה המתלווה היא של סכנה תמידית - מנגנוני ההישרדות ממשיכים לפעול בצורה אוטומטית גם כשאין נשקפת סכנה בדרך של עוררות יתר.
אירועים רבים יכולים לעורר תגובה טראומטית, כגון מצבים של קרב, פיגוע או תקיפה מינית. לעתים גם אירועים שנראים שוליים למתבונן מן החוץ יכולים לעורר תגובות קשות כמו אירוע טראומתי ממש. לדוגמא, פיטורין, פרידה או גירושין, דחייה חברתית ועוד.
טיפול על ידי פסיכולוג מומלץ בשיטת פסיכותרפיה ממוקדת גוף כגון SE מתבסס על כוחות ריפוי עצמיים טבעיים שיש לכל אדם. אחת התגליות המדהימות של SE היא שבסביבת טיפול בטוחה ועבודה רגישה דרך תחושות גופניות ודימויים חיוביים ניתן בתוך זמן קצר לשחרר את האנרגיה הכלואה של הטראומה, לרפא אותה ולהטמיע את האירוע הטראומטי אל זרם חיינו כזיכרון רגיל.
מה קורה למערכת העצבים שלנו בזמן טראומה?
אירוע שעשוי לעורר בנו טראומה, קטנה או גדולה, הינו אירוע שבו אנו חווים את עצמנו (את מעמדנו, או אנשים קרובים אלינו) כנתונים בסכנה. הגוף האנושי, כמו כל גוף חי, מתוכנת להגן על עצמו מפני סכנה ומגיב באופן מיידי, בצורה שעוקפת את המוח החושב והמודע (הניאו-קורטקס). החלק במוחנו שנכנס לפעולה מכונה המוח הזוחלי והוא חלק קדום במוח האחראי על הפעולות האוטונומיות של הגוף (נשימה, לחץ דם, עיכול מזון ועוד). המוח הזוחלי יודע להתגונן מפני סכנה בשלושה דרכים: בריחה, לחימה וקפיאה במקום. בעת סכנה, המוח הזוחלי מכין את גופנו לפעולות אלו על ידי הזרמת דם לגפיים, הגברת קצת הלב והנשימה, הזרמת אדרנלין בדם ועוד. במצב זה, גופנו למעשה גדוש באנרגיה מוכנה לפעולה.
לעיתים קרובות, אנו מוצאים את עצמנו במצבים בהם איננו יכולים להפעיל את תגובות הבריחה או הלחימה ועוברים למצב של קיפאון. אז האנרגיה העצומה שהוזרמה למערכת העצבים אינה מוצאת לה פורקן ועלולה להיוותר כלואה בגוף. מבחינה פיסיולוגית ניתן לומר ש"צופר האזעקה" של הגוף לא הפסיק מעולם את פעולתו והאדם ממשיך לחוות את עצמו כנתון בסכנה מפניה עליו להתגונן. משום כך, לעיתים קרובות הטראומה נחווית ככלא, היות והיא איננה משתנה או מתפתחת. איננו מרגישים שבכוחנו להטמיע אותה אל זרם חיינו וניתן לומר שטראומה היא מצב שבו הזמן איננו מרפא.
מהי דיסוסיאציה?
דיסוסיאציה, או ניתוק, הינה תגובה אופיינית לטראומה. זוהי הגנה פסיכולוגית, המקלה עלינו על ידי ניתוק המודעות שלנו מתחושות או מרגשות בלתי נסבלים. זוהי הגנה יעילה מאוד, אולם לעיתים קרובות נפשנו עושה בהגנה זו שימוש רב מדי. אז נמצא את עצמנו מנותקים מחלקים הולכים וגדלים של חיינו. לעיתים אנו מנסים להתנתק מרגשות שליליים, אולם ניתוק מעולם הרגש מותיר אותנו מנותקים גם מרגשות חיוביים. לעיתים אנו אף מתנתקים מגופנו על מנת שלא לחוש בכאב אך אז אנו מוצאים קושי לחוות גם הנאה ועונג. מסיבה זו, נוכחותן של טראומה ודיסוסיאציה מכרסמות בחיי הנפש שלנו ומרוקנות אותו מחיוניות. השבת החיוניות אל החיים על ידי חיבור מחודש אל הגוף ואל המשאבים הנפשיים שלנו היא התרופה המשמעותית ביותר כנגד השפעתה ההרסנית של הטראומה.
הטיפול בטראומה
(SE (Somatic experiencing - שיטה המטפלת במערכת עצבים "פוסט-טראומטית":
SE הינה שיטה לטיפול בחוויות טראומטיות. ייחודה של השיטה בכך שהיא פונה גם אל המוח הקדום ("המוח הזוחלי") ולא רק למוח החושב והמודע, שהרי המוח הקדום הוא זה שסובל מהצפה ומעוררות יתר בשל הטראומה.
הטיפול נועד לסייע לאדם להשמיע "צפירת ארגעה" למערכת העצבים שלו ולהודיע שהסכנה חלפה, ומותר לפרוק את האנרגיה העודפת. הפניה אל המוח הקדום נעשית בשפה של המוח הקדום, שהיא שפה של דימויים ושל תחושות גופניות.
אחת התגליות המדהימות של ה-SE הינה שלעיתים די במודעות ובתשומת לב, ללא התערבות, לשחרור ספונטאני של כאב, או אנרגיה תקועה. הדבר מתרחש היות שלכל אדם יש יכולת ריפוי עצמית טבעית ששיטת SE מסייעת בהפעלתה. האנרגיה הטראומטית משתחררת, והאירוע הטראומטי מוטמע אל זרם חיינו כזיכרון רגיל, רק בתנאי שמערכת העצבים חווה סביבה בטוחה לחלוטין. מסיבה זו לעולם לא תתקיים חזרה סוערת ומציפה של הטראומה, אלא עיבוד איטי ורגיש במנות קטנות, שמערכת העצבים מסוגלת להכיל.
העבודה בשיטת SE מלווה בחיבור עמוק למשאבים אישיים ולתחושת מסוגלות אישית ותמיכה בין-אישית. באמצעות שיטת SE ניתן להתחבר אל כוחות הריפוי הטבעיים שמצויים בכל אחד מאיתנו.
