צרו קשר
עולם הדמיון והמשחק של ילדים
אחד הדברים משובבי הלב ביותר בילדים שלנו, הוא היכולת שלהם לשחק. הם מתבלים את המציאות בשפע דמיון ומפתיעים אותנו ברעיונות וביצירתיות שלהם. המציאות כולה, שהיא מקום חדש עבורם, מתעטפת עבורם בדמיונם העשיר ומהווה כר נרחב להמצאותיהם. איזה כיף לראות את הבת התינוקת מניחה את הבננה ליד אוזנה ואומרת "האלו?", או לשמוע את הבן שואל אותנו על "האנשים הקטנים שבתוך הרדיו"... הבן עשוי לחבוש קסדה של כבאי וברגע אחד להפוך לכבאי של ממש, לתת פקודות, לרוץ בעוז אל שריפה דמיונית מצויד בצינור מים דמיוני...

על אלו צרכים עונה הנטייה לשחק, מה מאפשר אותה, מה עלול להפריע לה ואיך אפשר לשמר מקצת מהקסם הזה בחיי היום יום, גם כשהופכים למבוגרים?

למה ילדים משחקים?

המשחק הדמיוני עבור ילדים הוא הדרך לחשוב, לעבד ולהתמודד עם עולמם הרגשי. לילדים צעירים אין עדיין את היכולת לעשות עיבוד פנימי של חוויותיהם, יכולת שדורשת בגרות ומודעות עצמית, לכן הם נוטים להחצין את חוויותיהם הפנימיות ולגלם אותם בעולם החיצוני באמצעות בובות, צעצועים, תחפושות, חברים, בני משפחה ושאר עזרים...

כשילד משחק משחק שיש בו אלמנטים מפחידים, כמו מכשפה או מפלצת, המשחק מאפשר לו להשיג תחושה של שליטה על פחדיו. הוא ממקד את הפחדים בדבר מוגדר וכך הם לא מציפים אותו.

אם הוא מביע כעס, זעם ותוקפנות במשחק, יש להניח שהוא מתיק את הכעסים שיש לו על ההורים או על האחים, כעסים שאולי הוא חושש להביע, אל הצעצועים. המשחק מאפשר לו לפרוק את כעסיו בצורה שתהיה מקובלת ולא תקלקל את יחסיו עם האנשים שהוא אוהב.

כשילד משחק בגיבורי-על או פיות, הוא מקנה לעצמו תחושה של כוח ושליטה, תחושות שלעיתים קרובות חסרות לילדים הנתונים ברוב הזמן למרות המבוגרים. הוא מצליח להזדהות עם הוריו, שהם בעיניו כל-יכולים, מכחיש את חולשותיו וחש תחושה של כוח ויכולת שמאפשרת לו לאהוב את העולם ולהרגיש שהוא יכול להתמודד עם האתגרים שהעולם מזמן לו.

ילדים עשויים ליהנות מאוד גם מתחפושות, מהתחושה שהם לובשים זהות (כמו כבאי, שוטר, ליאו מסי ועוד...) ופושטים אותה. לעולמם אין גבולות ומגבלות והם יוצאים אל העולם בתחושה שהוא פתוח עבורם לגלות ולהמציא את עצמם בתוכו.

מה מאפשר לילדים לשחק?

הגורם המרכזי ביכולת המשחק המופלאה שיש לילדים הוא הזרימה החופשית שבין שני העולמות – עולם הדמיון ועולם המציאות. אצל ילדים המחיצות הנוקשות שבין מציאות לדמיון טרם הוקמו והמציאות והדמיון ביחד מזינים את עולמם הפנימי. בהדרגה, ככל שהילדים גדלים ויכולת ההבנה שלהם מתפתחת, ההפרדה של העולם למציאות ולדמיון מתחילה להתרחש, אולם כישרון המשחק נובע מהגמישות המחשבתית של הילדים, שאינם מבקשים מעצמם להחליט אם הם חושבים במונחים של מציאות או דמיון, אלא מאפשרים לעצמם לשהות בדמיון ובמציאות בו זמנית. לדוגמא, עבור ילדים גיבורי-על עשויים להיות קיימים ולא קיימים גם יחד. למרבה הפלא ילדים אינם מבקשים מעצמם לפתור את הפרדוקס הזה, אלא חיים איתו עפ"י רוב בשלווה. כך, ילד עשוי לדעת שאין גיבורי-על במציאות, אבל עדיין להרגיש שיש גיבורי-על שעשויים להציל אותו ולדבר איתו... בשעת משחק ילד ידע שהבובה היא רק בובה, אך בו זמנית ידע שהיא אמא או תינוקת או חברה שלו... הוא ידע שפיסת הפלסטיק בידו היא רק פיסת פלסטיק ובו זמנית ידע שהיא טלפון דרכו הוא מדבר... בעת משחק סמלי, הילד עשוי לדעת שהצעצוע שבידו הוא רק סמל ובו זמנית להרגיש שהוא הדבר שהוא מסמל ממש.

יכולתם המולדת המיוחדת של ילדים לשהות בעולם שהוא "גם וגם", הוא שמאפשר להם לשחק. הם מצליחים "להרטיב" את המציאות היבשה בעולם הדמיון, הדמיון מזין את המציאות שלהם, מחדש ומרענן אותה ומהווה מקור להשראה בלתי נדלית. בו בזמן, החיבור אל המציאות הוא שמאפשר לילדים לתקשר עם הסביבה, להגשים את רעיונותיהם ולממש את עצמם. המרחב המשותף המכיל את המציאות והדמיון גם יחד הוא מרחב המשחק.

שפת המשחק ושפת הגוף

בדומה לשפת המשחק, גם שפת הגוף, היא שפה של דמיון ודימויים. גופנו אינו נוטה להגיב להוראות שכלתניות, רציונאליות או "מציאותיות", כמו לדוגמא, "הירגע!" "תפסיק לבכות בלי סיבה!" או "אל תתרגש, זה לא טוב לבריאות"... אם ברצוננו להרגיע את עצמנו, סביר שנצליח יותר אם נזמן לשם כך את עולם הדמיון שלנו. נוכל לדמיין את עצמנו פוסעים על חוף ים, חול לבן חמים מתחת לכפות רגלינו. נדמיין את גלי הים הצלולים גולשים אל החוף ושבים אל הים, בתנועה אין סופית, שוטפים את החוף ונסוגים. נדמיין את רחש הגלים, את צבע האור הבוהק על פני המים הכחולים, את ריח המלח... כל אלה יביאו אותנו אל תחושת רוגע גופנית ונפשית טוב יותר מכל ציווי הנטוע במציאות.

גופנו נוטה להתמסר לתמונות, לקולות, לריחות ולתחושות שאנחנו מעלים בדמיוננו. לכן הדמיון הוא כלי רב עוצמה לשליטה על מצבנו הגופני. יתרה מכך, הדמיון והגוף יחד עשויים לייצר בנו תחושות משמעותיות של חיוניות, עוצמה, רוגע, שלווה ואף תחושת התעלות.

כשאנו חווים מצוקה רגשית ומחשבותינו לובשות גוון שחור, גם אז גופנו מגיב, מהדהד ומעצים את מצבנו הרגשי. כשאנו מודאגים גופנו נוטה להיות מכווץ, יציבתנו שפופה, הלסתות קפוצות, יש לנו תחושה של משקולת על החזה, אנחנו מתקשים לנשום וחשים גוש בגרון וקשרים בבטן... דרך טובה במיוחד לשפר את הרגשתנו ולשפר את הרגשתם של ילדנו כשהם שרויים בלחץ או בחרדה, הוא להפיח קצת דמיון חיובי במציאות הנחווית כעגומה. החדרת הדמיון כמוה כפתיחת חלון והחדרת משב אוויר צח, שמאפשר פתאום להרפות ולנשום.

איך עושים את זה?

• אפשר, כמו בדוגמא למעלה, לקחת את ילדנו בדמיון למקום נינוח ורגוע, שאנחנו יודעים שהם אוהבים, כמו חוף הים, טיול בפארק בשבת, בילוי בבריכה, ביקור אצל סבתא וכד'. ככל שנרבה בפרטים ונהפוך את החוויה המדומיינת למוחשית יותר, כך ההשפעה המרגיעה תועצם.

• אפשר להרגיע אדם אהוב באמצעות שימוש בשירה ובמוסיקה, אשר גם הם שייכים לעולם הדמיון וההשראה ואינם ממוסמרים אל עולם המציאות.

• שאלה שתמיד מעוררת אותנו לעצור, לחשוב ואפילו לחייך היא השאלה הדמיונית: "אם הכל היה אפשרי, מה היית רוצה שיקרה, או מה היית רוצה לעשות?"

• שאלה דומה היא "מה היית מבקש אם פתאום היתה מגיעה פייה ומעניקה לך שלוש משאלות?" עצם המחשבה על המשאלות גורמת לתמורה בחשיבה, משנה את הלך הרוח ומובילה גם את הגוף אל מחוזות שלווים יותר.

• ילדים כל כך אוהבים סיפורים מתוך עולם הדמיון, שלעיתים קרובות מספיק לפצוח במשפט: "פעם אחת...", בכדי להסיח את דעתם ולזכות בהקשבתם המלאה.

• זכרו שילדים אוהבים ללמוד מסרים מתוך סיפורים ומשלים, המשלבים ומשלהבים את דמיונם, הרבה יותר מאשר מתוך הטפות ומסרים יבשים "מציאותיים", שאינם דוברים את שפת המשחק המיוחדת שלהם.

מה עלול לחבל ביכולת לשחק

היכולת של אדם לשחק נובעת מיכולתו לשהות במרחב של גם וגם – גם מציאות וגם דמיון, במקום בו יציריי דמיון קיימים ולא קיימים בו זמנית, מבלי להתעקש לפתור את הפרדוקס הזה. ישנם מבוגרים רבים ולצערי גם לא מעט ילדים, אשר נוטים להמיר את מרחב "הגם וגם" במרחב של "או או". במקום לשהות במקום בו המציאות והדמיון מתערבבים, מפרים זה את זה ומתממשים, הם שוהים בעולם המציאות בלבד, או בעולם הדמיון בלבד, מבלי לפתח בין שני העולמות נקודת השקה.

ילדים עלולים לקבור את עולם הדמיון שלהם, או לנסות להתנתק ממנו, בשל תחושתם שעליהם להתבגר בטרם עת ולחדול לנהוג כילדים. אירועים טראומטיים עלולים לעורר תגובה זו, בה הילד חש צורך להיצמד ביתר שאת למציאות. במצבים אלה ניתן למצוא ילדים המתייחסים לעולמות דמיוניים בזלזול ואף בחשדנות. למרבה הצער, הניתוק מעולם הדמיון שלהם מנתק אותם גם ממעיינות ההשראה שלהם, לכן הם מתקשים לגלות חדשנות או יצירתיות ותפיסת העולם שלהם נוטה להיות נוקשה ומקובעת. בדרך כלל הם ימנעו גם מגופם להתמסר לדמיון ולהרפיה וגופם המכווץ יהווה תמונת ראי לנפשם, אשר נאחזת במציאות בנוקשות.

להבדיל מכך, ישנם מקרים בהם הילד מנתק את עולם הדמיון מן המציאות ומעדיף לשהות בדמיון שלו, אך ללא יכולת להשתמש בדמיון על מנת להפרות את המציאות, כיוון ששני העולמות מנותקים. ילד זה עשוי להיראות מופנם מאוד, חולמני, בעל עולם פנימי עשיר אך מסוגר בתוך עצמו ולא ממוצה כלפי חוץ.

לעיתים קרובות טיפול פסיכולוגי בילדים מתמקד ביצירת מרחב משחק עבור הילד. מרחב בו נפגשים הדמיון והמציאות באופן פורה ובתוכו הילד יכול לברוא לעצמו מקום של הנאה ועיבוד פנימי ולמעשה לברוא שם את עצמו.

מה קורה למרחב המשחק שלנו ההורים...

כמבוגרים, החייץ בין עולם הדמיון לעולם המציאות ברור הרבה יותר ואינו מוטל בספק. עדיין ישנם זמנים בהם אנו מניחים לעצמנו, באופן מודע ומכוון, "לשכוח" את הגבול שבין מציאות לדמיון, לדוגמא, בשעה שאנחנו צופים בסרט או בהצגה, נהנים מספר בדיוני, מנהלים משחק תפקידים פלרטטני, או מתכננים מה היינו עושים לו זכינו לפתע בפייס.

היכולת להפיח במציאות את אוויר הדמיון ולתבל את המציאות בתבליני הפנטזיה, היא שעומדת בבסיסה של כל יצירה חדשה והיא מהות ההתחברות להשראה ולחשיבה מחוץ לקופסא. כשאנחנו פוגשים אדם עמו נעים לנו לשוחח ואנו חשים שהמפגש בינינו פורה, הדבר קורה כתוצאה ממפגש של מרחבי היצירה והמשחק של שנינו, שם אנחנו בוראים את התקשורת והקשר ושם אנחנו גם בוראים את עצמנו מחדש.

כהורים, כדאי לנו ללמוד מהילדים את אמנות המשחק שכל כך טבעית להם, וכששגרת יומנו אפורה או שוחקת, במקום להיבלע במציאות היבשה, נפזר סביבנו מעט אבקת קסם כיד הדמיון הטובה, ננשום עמוק ונתחיל לשחק....



המאמר מבוסס בעיקרו על כתביהם של הפסיכואנליטיקאים

דונלד ו. ויניקוט, "משחק ומציאות" 1971

ותומס ה. אוגדן, "מצע הנפש" 1986



קישור לאתר eFind:

אינדקס עסקים