צרו קשר
כמה הגיגים של פסיכולוגית, שהיא גם הורה, על משברים בחיי ילדים
לאחרונה זוג הורים שנמצאים בתהליך טיפול עמי לגבי בנם בן השמונה, שאלו אותי מה דעתי על הרעיון שהם יעברו דירה. ספציפית, הם שאלו איך לדעתי בנם יגיב במידה ויאלצו להעביר אותו לבית-ספר אחר, והאם אני חושבת שזה יהיה לו קשה או יעורר אצלו משבר. מבחינת ההורים, הם שאלו אותי שאלת 'כן או לא'. אני יודעת שהרבה פעמים אני מאכזבת לקוחות, כשאני מוצאת את עצמי משיבה - 'כן ולא'.

כפסיכולוגית ילדים אני במידה רבה מכוונת לנקודת המבט של הילד וחשה מחויבות לשמש לו קול. אני יודעת שגם ההורים מצפים ממני להשמיע את הקול הפנימי של ילדם, שלפעמים הוא חבוי ולא מספיק ברור להם. הם מבקשים שאספר להם מה אני מעריכה שיעבור עליו מבפנים, איך הוא יתמודד, איך דברים צפויים להשפיע עליו. מול זוג ההורים המסור הזה, אני גם יודעת כמה התשובה שלי עשויה להשפיע עליהם. אם אומר להם שלבנם יהיה קצת קשה, הם מייד יוותרו על הרעיון לשדרג את מקום מגוריהם, ויאמרו - "טוב, אז לא נעבור". כשאני שומעת את התגובה הזאת, איני יכולה להמשיך להחזיק רק בזווית הראייה הצרה של הילד. הרי יושבים מולי שני מבוגרים המבקשים יעוץ בקבלת החלטות ביחס לחייהם. האם הם אמורים להבין ממני שאסור להם לחולל כל שינוי בחייהם כי בנם עלול לחוות טלטלה?

נדמה לי שאין כמעט ילד שלא יעבור טלטלה כלשהי עם ההשתלבות במסגרת לימודית וחברתית חדשה לגמרי. כן, יהיה לו קשה, אבל רגע, כמה זמן יהיה לו קשה? כמה זמן ייקח לו להתגבר ולשכוח שהוא החדש? אלו כוחות חדשים הוא יגלה בעצמו תוך כדי ההתמודדות? מה הוא והמשפחה שלו ירוויחו מהמעבר?

המשאלה של כולנו כהורים היא למנוע משברים בחיי הילדים שלנו, אבל אם נפעל לפי המשוואה ששינוי שווה משבר, אנחנו נחמיץ את המורכבות האמיתית של התמונה. שינוי עלול לעורר משבר חריף במקרים מסוימים, אבל עשוי (כנראה שאף לעיתים קרובות יותר) לעורר רק משבר חולף לצד רווחים לא צפויים כמו צמיחה והתפתחות.

יש מקרים בהם תקופת ההסתגלות נמשכת תקופה ממושכת והמצוקה של הילדים באה לידי ביטוי במגוון צורות – התפרצויות זעם או בכי, הסתגרות, שינויים בדפוסי האכילה או השינה ועוד. מהם הגורמים שיכולים להשפיע על יכולתו של הילד להסתגל ולהיחלץ ממשבר?

ראשית חשוב לראות מה קורה בזמן הזה במשפחה והאם ההורים פנויים לתמוך בילד ולהכיל את קשייו. כשההורים בעצמם במצב של אי ספיקה סביב מעבר, שינוי מקום עבודה, הולדת אח חדש וכד', מקור התמיכה של הילד הוא מקור רעוע והילד חש שעליו להתמודד לבדו. אצלי במשפחה אומרים, שבזוגיות ובמשפחות בכלל, עדיף לתת לכל אחד "להשתגע" בתורו. הלקח המעשי הוא לנסות לא לעשות מספר שינויים אצל מספר בני משפחה בו זמנית, אלא לאפשר לכל אחד הסתגלות והתמודדות לכל שינוי בנפרד. מובן שהדבר לא תמיד אפשרי. כשמדובר במעבר שמשפיע על כל בני הבית, כדאי להורים לקחת עזרה ולהתחבר אל מקורות הכוח שלהם, על מנת שיהיה להם הכוח לתמוך ולהכיל גם את קשיי הילדים.

גורמים נוספים המשפיעים על מהירות ההסתגלות הם כוחותיו הטבעיים של הילד והכישורים שלו. למעשה "המשבר" עשוי להוות שיעור בגילוי כוחות ובהדגשת כישורים שהילד לא טיפח עד אז, כמו רגישות חברתית לדוגמא, היכולת להצחיק אחרים, כישורים ספורטיביים, כישורי ציור ועוד.

לכל ילד גם יש את הסגנון האישיותי שלו, שישפיע על קצב ההסתגלות והאופן שבו הוא יבחר להציג את עצמו. לדוגמא, ילדים מסוימים יעדיפו להביט על הקבוצה מבחוץ, למפות אותה ואז להחליט כיצד להשתלב בה, בעוד אחרים ייגשו ישירות למרכז.

גורם נוסף המשפיע הוא כמובן החברה הקולטת – באיזו מידה יש נורמה של קבלת חדשים ובאיזו מידה הצוות מכוונן כלפי החדשים. בנושא זה תקשורת עקבית של ההורים עם הצוות ובקשה מפורשת שהצוות יסייע בהשתלבות עשויות מאוד לעזור.

אשוב לשאלתם של ההורים המודאגים שפנו אלי. אנחנו מניחים שאם הם יעברו דירה, ככל הנראה שיהיה לבנם קשה במשך תקופה מסוימת שאיננו יודעים להעריך מראש את משכה. כשמדובר בילדים שלנו, אני מוצאת שמעטים מאוד הם ההורים שמוכנים לקבל את האמרה שמה שלא הורג מחשל. עפ"י רוב, איננו מחפשים לחשל את ילדינו, אלא למנוע מהם כאב וגם אם אנחנו סבורים שהם יחלצו בסופו של דבר ממשבר של מעבר או כל שינוי אחר, הורים רבים חוששים שהחלטותיהם יגרמו לילדים "נזק בלתי הפיך" או לכל הפחות, יוגדרו כחוויה מעצבת שתשפיע עליהם לאורך זמן. בעצם, ההורים האלה שואלים אותי האם לדעתי בנם יוכל לצלוח את מעבר הדירה מבלי שהדבר יותיר בו חותם. נדמה לי שהורים רבים (לעיתים קרובות גם אני), שואלים את עצמם מה הם צריכים לעשות על מנת שהמעבר, השינוי, האח החדש, אפילו הגירושין, יוכלו לעבור על ילדיהם בלתי מורגשים, מבלי להשאיר בהם חותם.

אני מביטה במשפט הקודם וכמובן כבר יודעת את התשובה. אילו מן חיים אלה לחיות אם הם אינם מותירים בנו את חותמם? האם חיים כאלה קיימים על פני כדור הארץ? האם זה באמת תפקידם של הורים להקפיא כל שינוי על מנת למנוע מילדיהם את אתגר ההתמודדות?

איני מזלזלת לרגע במצוקתם של ילדים ששגרת חייהם עוברת טלטלות. אין לי ספק שהם זקוקים למרב התמיכה והעזרה שרק אפשר לתת, אבל בדילמה שבין העדפת טובת הילדים, שמתורגמת לשמירה על שגרה והימנעות משינויים, לבין טובתם של ההורים שמבקשים להתפתח, כאשת מקצוע אין לי תשובה חד-משמעית. לא אוכל להשיב באו – או, אלא גם וגם. יהיה רווח לשינוי ויהיה גם מחיר. אולי השאלה החשובה יותר היא האם אנחנו ערוכים לשלם את המחיר על מנת ליהנות מהרווח.